מובילה לשינוי: הכירו את אושרה קאלאטי
אושרה קאלאטי, מהנדסת תעשייה וניהול באגף לדמוקרטיה תעשייתית ועובדי חברות כ"א בהסתדרות, משתפת על המסע שעברה לאחרונה ועל הקשר שלו לימים אלו, על עשיית הטוב ועל כוחן של נשים להשפיע על הסביבה.
- תאריך פרסום:
- 3 דקות קריאה
שמי אושרה קאלאטי, נשואה פלוס שלושה מקסימים. אני עובדת בהסתדרות מעל 15 שנים. מהנדסת תעשייה וניהול ופסיכולוגית תעסוקתית ארגונית. אני שייכת לאגף לדמוקרטיה תעשייתית בראשות תומר רזניק, במחלקה לתגמול ותמרוץ. בעבודתי, אני אחראית על בנייה ואישור של שיטות תגמול לעובדים בשירות המדינה, ניהול מו"מ בוועדות פריטטיות מול משרד האוצר. בסמכותי וכוחי להשפיע על שכרם של אלפי עובדים בשירות המדינה ועל כך אני גאה מאוד.
בימים אלו, של קיטוב חברתי ומלחמת דעות קיצונית, אני בוחרת להתחבר לחוויה שחוויתי לפני כחודשיים, חוויה של פעם בחיים מבחינתי, הדיה ילוו אותי מאז ולתמיד. לפני כחודשיים הצטרפתי למסע לפולין של עובדי ההסתדרות, בעקבות השואה. שנים אני עסוקה בזכר השואה, מתעניינת, קוראת, נמשכת לסרטים שעוסקים בנושא, על אף שמשפחתי אינה באה משם אלא הורי נולדו בהודו, וזכו רוב הזמן לחיים נטולי אנטישמיות וחופש לחיות את דתם.
ההסתדרות אפשרה לי את המסע הזה, אשר ענה על הצורך שלי להתחבר לאחיי היהודים שנטבחו ונרצחו בבורטליות ע"י מכונת ההרג הנאצית. לומר פרק תהילים על אדמת פולין הארורה, לעילוי נשמתם של אלה שאפילו לא זכו לקבורה יהודית – היה רגע שיא ומרגש מאוד עבורי. לשמחתי יצאתי במשלחת מחבקת ומעצימה, חווינו יחד את רגעי הצחוק הבכי והזעזוע, זכינו לדאגה וחיבוק מכל המארגנים וההנהלה בראשות מנכל ההסתדרות דודו בצלאל ועל כך יישר כוח גדול.
שנים אני מנסה לפצח את אלו שלא ויתרו שם, שבחרו בחיים במקום שהבחירה הזאת היא אולי הפחות הגיונית. שמתוך הסבל שאין לו מילים בחרו לעשות מעשה, להילחם, לעסוק בצדקה, להציל אחרים, לחלוק מפת לחמם כנגד כל מחשבה רציונאלית. תמיד עסקתי בלהבין מי אלה אותם אנשים שבחרו כך ומה מבדיל אותם משאר האנשים שבחרו לוותר, שהסבל הכניע אותם ומי יכול לשפוט את זה, הרי הם חיו בתנאי חיים וסבל מתמשך שכמעט לא מאפשרים אחרת. המסע חידד לי את זה שלמרות הצורך שלי להבין זאת (בכל זאת אני גם פסיכולוגית) יש דברים שלעולם לא נדע. לא בטוח שהם יודעים את התשובה וגם אם כן, הם כל כך מעטים כבר, דור שהולך ונעלם.
אז מה כן אני לוקחת איתי מהמסע הזה?
ראשית, אני בהודיה גדולה שאני וילדיי נולדנו למציאות של מדינה יהודית ריבונית, שיש לנו צבא שמגן עלינו ומאפשר את קיומנו בבטחה. שלי ולילדיי לא חסר דבר, שאנחנו מרגישים יחסית בטוחים בארצנו. זה לא מובן מאליו וצריך לעשות הכל, אבל הכל שהריבונות שלנו כאן תשמר. שנמשיך לשכון בארץ הזאת, חופשיים להגן על עצמנו ולחיות את חיינו. כפי שאמרתי, בימים אלו של קיטוב מעמיק זה מסר שחשוב שכל אחר יזכור.
שנית, כאישה, למדתי שהיו נשים חזקות ועוצמתיות בשואה, ששימשו כקשריות בתקופה זו. שהשתמשו בזהות בדויה, ניצלו את מראן הארי, סיכנו את חייהן פעם אחר פעם כדי לפרוץ את חומות הבידוד וחוסר הוודאות אשר נכפו על הקהילות היהודיות בתקופת השואה. הן העבירו ידיעות, הצילו אנשים והבריחו מזון, נשק ותחמושת לחברי המחתרת בגטאות השונים. הן לקחו את גורלם שלהן ושל אחרים בידיהן, עשו מעשה, תוך סיכון חיים יומיומי. איזו אומץ ונחישות התגלתה במציאות חיים בלתי אפשרית.
המסקנה שלי מכל האמור, שמוטלת עלי, כאישה, שחיה במציאות חיים שמאפשרת לי להיות מה שאני בוחרת, שאיני בסכנת חיים, החובה לעשות טוב!!! להיות טובה יותר, עבורי, עבור משפחתי, טובה יותר כעובדת בארגון שבו אני עובדת, טובה יותר לקהילה שלי. גם בכוחי להשפיע טוב על הסביבה, אם הם והן יכלו לעשות זאת, אז לפני 80 שנה, גם אני יכולה, ולמעשה כל אחת יכולה. הכול בסוף זה בחירה. ובחרתם בחיים .
שלכן באהבה,
אושרה קאלאטי
הטור של אושרה הוא חלק מהבלוג "מובילות לשינוי", אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות – לחצו כאן
